אמנות רנסנס - איטליה המקודשת

סברונלה

סבונרולה
מתוך מאמרה של פרופסור נירית בן אריה דבי, על יחס הרפורמה הדומיניקנית לאמנות הרנסנס בפירנצה.

המנהיג הבולט ביותר של זרם הרפורמה הדומיניקני בפירנצה היה ג'ירולמו סבונרולה שפעל בעיר בשלהי במאה הט"ו. סבונרולה נולד בפררה והצטרף למנזר של זרם הרפורמה הדומיניקני בבולוניה (San Domenico) ב- 1475. ב- 1482, הגיע לראשונה לפירנצה וכיהן כמורה לתיאולוגיה במנזר סאן מרקו. לאחר מכן, הטיף במספר ערים במרכז ובצפון איטליה וחזר לפירנצה ב- 1490 שם הטיף בכנסיית סאן לורנצו (San Lorenzo) ובקתדרלה. ב- 1491 נבחר לאב המנזר של סאן מרקו והמשיך להטיף בעיר בהצלחה גוברת. פעולתו העיקרית התחילה בשנת 1494 , לאחר המצור של צ'רלס החמישי מצרפת על העיר ועם גירוש בית המדיצ'י. השפעתו על הנהגת המדינה הלכה וגדלה והוא ניסה להתקין רפורמה של המדינה על בסיס תיאוקראטי- רפובליקני. בדרשותיו התקיף את האפיפיורות ואת שחיתות הכנסייה. ב- 1497 החלה השפעתו יורדת. באותה השנה גזר עליו האפיפיור אלכסנדר השישי נידוי. אז גם הגיעו לשלטון בפירנצה מתנגדיו החריפים ביותר, וסופו שהועמד לדין עם שניים מחבריו, נידון למוות והועלה על המוקד. סבונרולה זכה לתשומת לב מרובה במחקר, כאשר גם דעותיו על האמנויות זכו להתייחסות אם כי חלקית. בעיקר עסקו החוקרים בהשפעה שהייתה לסבונרולה על אמנים כמו בוטיצ'לי ובביקורת שמתח על חוסר המוסריות של אמנות התקופה. עניין רב עוררו מדורות ההבלים שארגן. המטיף הפציר בשומעיו לערום יצירות אמנות וספרים בלתי מוסריים וערך מדורות ענק של דברי מותרות, משחקים, חיבורים ספרותיים ועבודות אמנות. במסגרת זו, אציע רק מספר הערות קצרות וחלקיות על דעותיו של סבונרולה על האמנות המעידות על מורכבות הגותו.

    הדרשות של סבונרולה מכילות קטעים פילוסופיים רבים העוסקים בקשר שבין הטבע, היופי והאמנות. המסר החוזר הוא כי הטבע עליון על פני האמנות אבל תפקיד האמנות הוא לשאוף לחקות את הטבע. כך למשל, סיפור שהיה חביב עליו, הלקוח מפליניוס, היה משל הציפור והענבים. כאשר ציפור רואה אשכול ענבים אמיתי ולצדו אשכול מצוייר, היא מזהה מייד את הענבים האמיתיים ופונה אליהם. בדרשה אחרת טען כי "עבודות האמנות מוצאות חן בעיני בני האדם, אבל אם נבדוק, נגלה כי אלו הנאמנות לטבע מוצאות חן יותר. אנשים משבחים ציורים באומרם: ראו שבעלי החיים הללו נראים חיים ואילו פרחים אלו נראים טבעיים".במקומות נוספים טען כי מה שדבר מסמל יהיה תמיד חשוב יותר מהדימוי וכך אישה אמיתית תרגש יותר מאישה מצויירת ואילו כאשר צייר מצייר דוגמן, תמיד הדמות החיה תהיה יפה יותר מזו המצויירת. אפילו צייר מוכשר לא יוכל להעניק חיות לדמות משום שאמנות אינה יכולה לחקות את הטבע באופן מושלם.

    סבונרולה ציטט את השקפתם של האמנים וההומניסטים שהדגישו את האידיאל של חיקוי הטבע באמנות. עם זאת, הוא ערער על היומרנות של האמנים וטען כי האמנות תמיד תאכזב מול גדולתו של הטבע. בכך קרא תגר על תפיסת "האמנות הנכונה" של זמנו כפי שנוסחה על ידי לאון בטיסטה אלברטי (Leon Battista Alberti) ולאונרדו דה וינצ'י (Leonardo da Vinci) שהייתה מעוגנת בתפיסות אריסטוטליות ושלטה בפירנצה עד שנות השמונים של המאה הט"ו .  תיאוריה זו ראתה בטבע וביופי מיזוג המבוסס על הרמוניה ופרופורציות הנשלטות על ידי האינטלקט האנושי. סבונרולה, לעומת זאת, הדגיש את המקור האלוהי של הטבע ואת המתאם שבין היופי האלוהי לבין היופי הארצי. מעניין לציין כי תפיסה זו של היופי והטבע מזכירה במידת מה תפיסות שרווחו בקרב ההוגים באקדמיה הניאו אפלטונית בפירנצה. כך למשל, הפילוסוף הידוע מרסיליו פיצ'ינו

(Marsilio Ficino)  בחיבורו De Amore  מ- 1482, ציין כי יופיו של העולם שיקף את יופיו של האל וכי יופיו של הגוף שיקף את יופייה של הנשמה. במובן מסוים, גם סבונרולה וגם פיצ'ינו חלקו על ההגדרה הטבעית- מדעית של היופי של בני הדור הקודם. עם זאת, קיימים כמובן הבדלים מהותיים בין השניים: בעוד שפיצ'ינו סבר שיש לאמנים חופש בחירה לצייר נושאים שונים על מנת לשקף את היופי האלוהי, סבונרולה טען שעליהם לצייר נושאים דתיים על מנת לפאר את האל ואת הקדושים.

  כמי שפעל בפירנצה של שלהי המאה הט"ו, סבונרולה היה מודע לניסיון לרומם את מעמדם של האמנים, את החופש ואת היצירתיות שלהם. ההומניסטים בקשו להפוך את האמן מבעל מלאכה בשרות הכנסייה לאדם משכיל הבקיא בפילוסופיה, מדע וספרות. האמנות עתידה הייתה להפוך למדע שישאף ליופי והאדם לברייה משכילה. סבונרולה, להבדיל, לא ראה באמנות מהות עצמאית אלא הגדיר אותה ככלי שרת בידי הכנסייה. על האמן להיות נוצרי מאמין המשתמש בכישוריו על מנת לחזק את האמונה. בהתאם לתפיסות קודמיו, דומיניצ'י ואנטונינוס, הוא ראה באמנות כלי דידקטי שמטרתו להעביר מסרים דתיים בצורה משכנעת.

   בד בבד עם השמעת תפיסות מסורתיות אלה, גילה סבונרולה עניין וסקרנות כלפי האמנות ואף הביע רעיונות חדשניים על מהותה. כך למשל הסביר "כי כל אמן מצייר את עצמו. הוא אינו מצייר את עצמו כאיש מכיוון שהוא מצייר אריות, סוסים, גברים ונשים שאינם הוא עצמו, אבל הוא מצייר את עצמו כצייר, בהתאם לתפיסתו שלו." הדרשן חשף תפיסה שהכירה בייחודו של האמן ובאמנות כאמצעי לביטוי עצמי. לכל צייר היה סגנון ציור משלו בעל מאפיינים אישיים; גם כאשר הוא תיאר נושאים שונים הוא צייר בעצם את עצמו.  סבונרולה הכיר בהגיון הצורני הטמון באמנות והשווה בין הסדר וההרמוניה בעולם לסימטריה ולפרופורציות בציור.  וכך טען ש"צייר היודע שיש פגם בציור ואומר: דבר זה מנוגד לסדר" ובהמשך "אם לתלמיד יש דוגמא מהצייר, עליו לצבוע זאת. אם אינו עוקב אחרי הסדר של הדוגמא, הצייר יאמר כי הוא עשה טעות. כך גם האל בדאגותיו, מעוניין ליצור דוגמא כך שמי שיסטה מהסדר יגונה וייענש לאחר מכן."

    סבונרולה היה בקיא בצבעים ובטכניקות העבודה של האמנים ובחוקי הפרופורציות והמידות שבהם השתמשו. במקרה אחר, הראה סבונרולה את היכרותו עם המנהג הרווח בנוגע לשימוש בדיוקנות של נשים. כאשר אדם התארס ורצה לראות תמונות של הכלה המיועדת, הוא הזמין תמונה אצל הצייר. הדרשן התעניין בדרכי ההכשרה של שוליות לאמנים ויעץ שעל השוליה למצוא קודם כל מורה שהוא מאמין בו ואז עליו להציב לעצמו את המטרות הבאות: "המטרה הראשונה היא להיות אמן כמו זה המלמד אותו או אפילו טוב יותר; דבר שני לקחת את המודל שהאמן שם לפניו ולנסות לחקות אותו לאט לאט; דבר שלישי, להיות צנוע לפני המורה, לציית לו תמיד, להצטייד בסבלנות, להבין כי התהליך הוא הדרגתי; דבר אחרון הוא כי אם הוא שואף להיות צייר, מוטל עליו לחשוב לא על נעליים כי אם על ציור".

   מקורי במיוחד הוא הקשר שיצר סבונרולה בין אמנות להטפה דתית. סבונרולה השווה ללא הרף בין היעוד של הדרשן לייעודו של האמן וטען ליריבות ולזהות בין שני העיסוקים. בין עבודות האמנות לבין דרשות דתיות קיימת תחרות על יכולתם להביע מסרים דתיים. וכאן ניסה סבונרולה להדגיש את עליונות ההטפה ואת חשיבות המטיף בחברה. הוא הסביר "שאם האבות טובים, הילדים יהיו טובים; אם הזקנים טובים, אז הצעירים יהיו טובים; אם המטיפים יהיו טובים, אז כולם יהיו טובים". לטענתו למטיף תפקיד עליון להניע את מאזיניו לאמונה אבל עליו לומר דברי אמת. על דבריו להיות כמו אש אמיתית ולא כמו אש מצוירת, מכיוון שבעוד מים מגיבים לאש האמיתית הם מתעלמים מהאש המצוירת. סבונרולה פנה לאמנות כדי להגדיר את טיבה ומטרותיה של הרטוריקה הדתית אך גם כדי להבליט את עליונותה של ההטפה. בדוגמא טיפוסית טען סבונרולה כי על הדרשן להטיף בטבעיות ובפשטות כפי שעל האמן מוטל ליצור עבודות אמנות שיחקו את הטבע:

 כך המטיף שאינו מטיף באופן פשוט, זה הדובר ברטוריקה גבוהה, אתה מבחין בכך והוא משעמם אותך, ואתה מכיר בכך שבתוכו אין שום פשטות. מן הראוי הוא שהמטיף יטיף בפשטות אם הוא רוצה לקטוף פרות…. שאלו את הצייר מה מוצא חן יותר, דימוי שהוא מאולץ, או זה שהוא טבעי, ללא מאמץ. הם [הציירים] אומרים שבודאי שהדימוי הטבעי הוא טוב יותר ומוצא חן יותר. באותה דרך, הרטוריקה מוצאת חן יותר כאשר היא נסתרת, מכיוון שאז היא טבעית יותר, והיא אינה מוצאת חן כאשר אתה מפגין אותה או כופה אותה.

 סבונרולה הזהיר מפני שימוש באמצעים מלאכותיים ומאולצים הן בהטפה והן באמנות והשתמש בדברי הציירים כבמעין סמכות שעליה ביסס את טיעוניו. לצד עניין רב באמנויות, הביע סבונרולה ביקורת נוקבת. הוא גינה את המלאכותיות והסכנות הקיימות באמנות ובדומה לאנטונינוס טען שציורי ערום מובילים למחשבות לא מוסריות. הוא ציטט מאריסטו שהזהיר בפני הסכנות של אמנות לא צנועה והאשים את הציירים הנוצרים שפשעו ויצרו ציורים מושחתים במקום ליצור דימויים שישמחו את האל ואת מריה הבתולה. חלק נכבד מהביקורת של סבונרולה כלפי האמנות, כוון כלפי הפטרונים, בראש ובראשונה כלפי בני משפחת המדיצ'י יותר מאשר כלפי היוצרים. סבונרולה הסביר, לדוגמא, כי הארמונות של פירנצה נבנו בדמם של העניים ובדומה לאנטונינוס התלונן על כך שפטרונים העדיפו להשקיע בעבודות אמנות ולא במעשי צדקה. הוא התנגד במיוחד לרצון הפטרונים להיות קבורים בתוך הכנסיות ועל כך שהם  שאפו להראות את סמלי המשפחות שלהם, לתפארת ביתם ולא לתפארת האל.  דוגמא אופיינית שבה הביע ביקורת כלפי חזיתות הכנסייה היא : הביטו על המנזרים. תראו אותם מלאים בסמלי המשפחות (coats of arms ) של מי שבנה אותם. אני מרים את ראשי להביט מעבר לדלת, אני חושב שאני רואה צלב, אבל הנה סמל של המשפחה, אני מביט למעלה יותר והנה סמל משפחתי נוסף . . ."

יתכן כי בדבריו התכוון סבונרולה לדוגמא מסוימת והיא החזית של כנסיית סנטה מריה נובלה. בין 1456 ל- 1470, התמנה אלברטי על ידי ג'ובאני פאולו רוצ'לאי (Giovanni di Paolo Rucellai) להשלים את חלקה העליון של חזית הכנסייה. עדויות לפטרונות של משפחת רוצ'לאי מופיעות בחזית בשני הקשרים: סמל המשפחה, מפרש מתבדר ברוח,  מופיע כקישוט  ומעליו מופיעה כתובת המוקדשת לפטרון ואומרת כי "ג'ובאני רוצ'לאי עשה אותי." נראה כמעט שסבונרולה עומד בפני החזית של כנסיית סנטה מריה נובלה ומביע ביקורת כלפי הופעת סמלי המשפחה של הרוצ'לאי וזאת בכנסייה אשר בתקופתו מזוהה עם האגף המתון של הדומיניקנים בפירנצה.

    סבונרולה הכיר בחשיבות הדימויים כדרך לעורר דבקות ולהעביר מסרים רוחניים. לטענתו יופי גופני יכול היה לשקף יופי רוחני וכך טען כי "יצורים הם יפים ביחס להשתתפותם ביופיו של האל והגוף היפה יותר מכיל גם נשמה יפה יותר". וכך דימויים יפים יכולים להביע את רוחניות הקדושים. הביקורת שהשמיע כלפי פטרונים ואמנים הייתה על כך שהם  מתארים את הקדושים בלבוש ארצי. וכך טען: בפירנצה הגברים הצעירים הולכים ואומרים לנערות: "הנערה הזאת היא המגדלנה, הנערה הזאת   היא יוחנן המטביל" וזאת מכיוון שאתם מציירים את הדמויות בכנסיה בדמותן של נערה זו או אחרת. . . האם אתם מאמינים כי הבתולה מריה הלכה לבושה כך כפי שאתם מציירים אותה? אני אומר לכם כי היא הלכה לבושה כאישה ענייה, בפשטות, מכוסה כך שפניה לא נראו, גם אלישבע הלכה מקושטת בפשטות. עליכם לאסור את הציורים הבלתי צנועים הללו! 

יתכן כי גם במקרה זה, סבונרולה הפנה את הטענות כלפי ציורים מסוימים  והם ציורי הקיר שצייר דומניקו גירלנדאיו (Domenico Ghirlandaio ) עבור הסוחר העשיר ג'ובאני טורנאבואוני (Giovanni Tornabuoni) ,בן בריתם של המדיצ'י, בקפלה הראשית של כנסיית סנטה מריה נובלה.  ציורי הקיר בנויים כך שצד אחד מציג סצינות מחיי מריה והצד שני, סצינות מחיי יוחנן המטביל. בציורים מופיעים דיוקנות של אנשים מהתקופה במיוחד אלה של בני משפחת הפטרון ומעגל הציורים כולו מתאר את הנוף העירוני של פירנצה. הנשים בציורי הקיר שמייצגות דמויות דתיות כמו אנה, אלישבע או מריה בולטות בלבושן האופנתי ובתסרוקותיהן המהודרות. הביקורת שהשמיע סבונרולה כלפי אמנות התקופה תואמת להפליא את ציורי הקיר. במקרה זה, שלח סבונרולה חצי ביקורת מחודדים נגד יריבים פוליטיים כמו הטורנבאוני ונגד  מתחרים מבית , חברי הזרם הדומיניקני המתון שבכנסייתם נמצאים הציורים.