אמנות רנסנס - איטליה המקודשת

אנטונינוס פיירוצ'י

אנוטונינוס פיירוצ'י
מתוך מאמרה של פרופסור נירית בן אריה דבי על יחס הרפורמה הדומיניקנית לאמנות הרנסנס בפירנצה.

תלמידו המובהק של דומיניצ'י ויורשו כמנהיג זרם הרפורמה הדומיניקני בפירנצה היה אנטונינוס פיירוצ'י שכיהן כארכיבישוף של פירנצה  מ- 1427 ועד מותו. בניגוד לדומיניצ'י שעורר מחלוקת ורכש לו אויבים רבים בעיר ומחוצה לה, נהנה אנטונינוס מיוקרה ואהדה רבה בחייו והוכרז כקדוש (sanctus) כחמישים שנה לאחר מותו. לפני מינויו לארכיבישוף פעל אנטונינוס כמטיף, סופר, רפורמטור, כומר, איש מנהל ושופט בפירנצה. הוא היה חלק ממערכת הפטרונות בעיר , ידיד קרוב ויועץ לקוזימו דה מדיצ'י אך לעיתים גם מבקר חריף של השלטונות.  בעידודו של קוזימו דה מדיצ'י, החזיר אנטונינוס את מרכזם של הרפורמטורים הדומיניקנים מהפרבר של פייזולה לתוך העיר וקבע את מרכזם במנזר סאן מרקו. כמו דומיניצ'י שכהן כאב מנזר (prior) של סנטה מריה נובלה, היה אנטונינוס אב המנזר של סאן מרקו. בתפקיד זה הוא היה מעורב באופן מעשי בפטרונות יצירות האמנות עבור המנזר והכנסייה הצמודה לו. בחקר תולדות האמנות קיים ויכוח על מידת השפעת רעיונותיו הדתיים של אנטונינוס על האמנות של תקופתו. עוד ב- 1970, פרדריך הרט (Hartt) הגדיר את אנטונינוס כדמות המשפיעה ביותר על עיצוב דימויים דתיים בתקופה, ופתח בכך ויכוח מתמשך.

אנטונינוס ידוע כמחבר חשוב בשל חיבורו התיאולוגי רב ההשפעה, הסומה תיאולוגיקה (Summa Theologica) שבו הביע השקפות בענייני תיאולוגיה, משפחה, חברה וכלכלה. המחקר המודרני הדגיש במיוחד את תרומתו של החיבור להתפתחות תורת המחשבה הכלכלית. בין היתר, התייחס אנטונינוס גם לאמנות ושילב בין ביקורת על הסכנות שבה לבין הנחיות מפורטות לציירים. פעמים מספר, הסתייג אנטונינוס מהפזרנות הכרוכה  באמנויות היפות וטען כי מוטב היה לתרום את הכסף לעניים ולא לבזבז אותו על קישוט כנסיות. בפרק קצר על בעלי מקצוע שונים תחת הכותרת "על סוחרים ובעלי המלאכה", לאחר דיון בצורפים, בנקאים, ספרים, חייטים, אדריכלים ומוסיקאים פנה אנטונינוס לעסוק בציירים, בפסלים ובמעטרי הספרים. טענתו היא כי "הציירים דורשים באופן מוצדק פחות או יותר, לקבל שכר עבור עבודתם לא רק על פי כמות העבודה אלא לפי מידת עמלם ולפי מידת מיומנותם במקצועם". בהמשך הוסיף לגבי הפסלים כי "הם יכולים לדרוש מחיר מופרז עבור עמלם אבל אם מומחים לאמנות מעריכים את עבודתם במחיר כזה, עלינו להאמין להם." אנטונינוס הכיר במקצועיות של הצייר והפסל ובכך שקיים ערך אמנותי לעבודתם הקובע את התגמול הכספי. הוא ניסח את ההנחה שאת המחיר עבור עבודתם של הצייר והפסל יש לקבוע על פי מידת כשרונם והצלחתם האמנותית ולא על פי זמן עבודתם או היקף העבודה.  בכך חידש אנטונינוס מול התפיסה הימי בניימית שקבעה את שכרם של האמנים על פי החומרים, זמן עבודתם והיקף העבודה ולא על פי מאפיינים איכותיים. לגבי מעטרי הספרים הוסיף אנטונינוס ש"עם אלה יש למנות את מעטרי הספרים, באמצעות עט או מברשת, שלהם יש לשלם שכר. הם עושים עברה אם הם עובדים בימי חג , דורשים מחיר מופקע בעד עמלם, ובמיוחד כשהם לא יוצרים תערובות טובות של צבעים וכך הצבעים דוהים במהירות, או שכדי לסיים את עבודתם במהרה הם לא עובדים בדייקנות ואינם חותמים על הסכם לגבי המחיר של עבודתם." אנטונינוס הדגיש את הצורך בהסדרים כספיים הוגנים ותבע ממעטרי הספרים לבצע את עבודתם ביושר ובמקצועיות.

    מכאן פנה אנטונינוס להדרכתם של הציירים ולגינויים של מנהגים פסולים. הוא התחיל בטענה כי  "הם מבצעים עברה כאשר הם יוצרים דימויים הגורמים לתשוקה, לא בשל יופיים אלא בגלל הארגון שלהם, כמו נשים ערומות וכיוצא בזה." בכך התנגד אנטונינוס להופעת הערום הנשי באמנות ובמיוחד התייחס בכך להופעת הערום הנשי ברהיטי הבית ובציורי המיתולוגיה. בדומה לדומיניצ'י הכיר אנטונינוס בכוחה של האמנות לעורר רגשות בקרב הצופים ובמקרה זה יצרים שליליים של תשוקה.  את עיקר חצי הביקורת שלו, הפנה אנטונינוס נגד סילופם של נושאים דתיים באמנות:  יש לגנות אותם כאשר הם מציירים דברים הנוגדים את האמונה. כאשר הם יוצרים דימוי של השילוש הקדוש, כאדם אחד בעל שלושה ראשים דבר שהוא מפלצתי מעצם טיבו, או בתמונות  של הבשורה כאשר הם מציירים דימוי של ישו התינוק שנשלח לרחם של הבתולה ולא כמי שגופו נובע כחלק מגופה של הבתולה, או ישו קטן האוחז בלוח של אותיות למרות שהוא לא למד.  אל לנו לשבח את אלה המציירים ציורים המבוססים על האפוקריפה (הספרים החיצוניים) כמו מיילדות המופיעות בסצינות הלידה, או החגורה של מריה הנזרקת לתומס המפקפק בשל ספקותיו בזמן עלייתה השמיימה וכדומה. 

אנטונינוס התריס נגד החירות שלקחו לעצמם האמנים בפרשנות של נושאים דתיים וביקר את הטעויות שעשו. בולטת מידת ההיכרות של המחבר עם אמנות התקופה והעובדה כי הוא התבונן היטב ביצירות  והבחין בפרטי פרטים. חלק מהמנהגים שגינה כמעט ולא מופיעים באמנות מפירנצה שהגיעה לידינו. פרטים כמו השילוש הקדוש בדמות אדם בעל שלושה ראשים או ישו התינוק המשוגר לגוף הבתולה נדירים יחסית. אנטונינוס יצא נגד חוסר הטבעיות של סצינות אלה וטען שהן סותרות את האמונה. בקטגוריה השנייה שגינה, ציורים המבוססים על הספרים החיצוניים, התייחס אנטונינוס לפרטים נפוצים יותר כמו ייצוגן של מיילדות בלידה. הסתייגותו של אנטונינוס מהסצינה של תומס המפקפק והחגורה חשובה מכיוון שהנושא היה נפוץ באמנות. לפי המסורת, כשתומס השליח ראה את קברה הריק של מריה, הוא פקפק כי היא עלתה השמיימה. כתגובה, השליכה מריה את חגורתה לעברו כעדות. סצינה זו קשורה לפולחן המקומי של חגורת הבתולה, שלפי המסורת נמצאת בקתדרלה של פראטו השכנה לפירנצה. הסצינה זכתה לפיתוח רב ביצירות האמנות בקתדרלה של פראטו והופיעה גם באמנות פירנצה, במזבח של אנדריאה אורקניה (Andrea Orcagna) באורסנמיקלה,(Orsanmichele)  ,בתבליט של נני די בנקו (Nanni di Banco) מעל דלת הקתדרלה (Porta della Mandorla) , ובדוכן הדרשה בסנטה מריה נובלה שתוכנן על ידי  ברונלסקי (Brunelleschi) ובוצע על ידי תלמידו אנדריאה קולקנטי (Andrea Cavalcanti ). עם זאת, בתיאולוגיה, הסצינה נחשבה בעייתית. כבר במאה הרביעית, טען הירונימוס כי אסור להציג סצינה זו באמנות מכיוון שהיא מתבססת על הספרים החיצוניים. יתכן כי התנגדותו של אנטונינוס לסצינה נבעה גם ממניעים פוליטיים בני הזמן שכן פולחן החגורה היה מזוהה עם פראטו, יריבתה של פירנצה.

   על אף הסתייגותו של אנטונינוס, מופיעה הסצינה של תומס המפקפק והחגורה במקומות שבהם פעל ובעבודות אמנות שהוא עצמו תמך ביצירתם. כך, נמצא התבליט של נני די בנקו בקתדרלה של פירנצה, מקום מושבו של הארכיבישוף.  מקרה אחר הוא הופעת הסצינה האסורה בדוכן ההטפה בסנטה מריה נובלה. את הקמת הדוכן ליווה ריב על אזורי פטרונות בכנסייה בין שתי משפחות: המינרבטי (Minerbetti) והרוצ'לאי (Rucellai). משפחת המינרבטי שמימנה את רוב עבודות האמנות בחלקה הקדמי של הכנסייה טענה כי העמוד שעליו אמור להיות מוקם הדוכן שייך להם בעוד משפחת רוצ'לאי, ביקשה להקים את הדוכן שם כשסמל משפחתם מתנוסס מעליו. הבורר בסכסוך היה אנטונינוס שטען כי גם אם המינרבטי יוכיחו כי העמוד שייך להם הם יצטרכו לבנות דוכן דרשה מפואר יותר. שלא במפתיע, המינרבטי נסוגו לאחור והדוכן הוקם.

אנטונינוס חתם את דבריו על האמנים בכך: "זה נראה מלאכותי ותפל לצייר דברים מוזרים בסיפורי הקדושים או בכנסיות שאין להם שום ערך בעידוד האמונה כמו קופים או כלבים הרודפים אחרי שפנים, או קישוטים ריקניים של בגדים. לפרטים אלה אין שום ערך בעידוד האמונה והם גורמים רק ללעג ולטיפשות".
בפסקה אחרונה זו, יצא המחבר כנגד פרטים נפוצים באמנות התקופה והסתייג ממוסכמות שכבר הפכו לשגרתיות. בכך בולט טעמו השמרני בהשוואה לאופנה הרווחת בתקופתו.