אמנות רנסנס - איטליה המקודשת

גובני דומינצ'י

גובני דומינצ'י
מתוך מאמרה של פרופסור נירית בן אריה דבי, על יחס הרפורמה הדומיניקנית לאמנות הרנסנס בפירנצה.

ג'ובני דומיניצ'י היה דרשן פופולרי ומנהיג דתי מרכזי של מסדר הדומיניקנים אשר פעל בונציה ובפירנצה. דומיניצ'י, לצד אישים נוספים, נחשב למייסד תנועת הרפורמה הדומיניקנית. את חייו ניתן לחלק לארבע תקופות: ילדות ונעורים בפירנצה (1356-1388); פעילות כמטיף וכמנהיג תנועת הרפורמה בונציה (1388-1399); פעילות כמטיף וכמנהיג תנועת הרפורמה בפירנצה (1399-1406) ; פעילות כחשמן וכשליח אפיפיורי ברומא (1407-1419). הוא היה יוצר מגוון שהותיר לנו מבחר רב של יצירות ספרותיות מגוונות: מכתבים, חיבורים מיסטיים, כתב הדרכה על משק הבית וגידול ילדים, חיבורים פולמוסיים נגד התנועה ההומניסטית ודרשות עממיות. במהלך חייו, התעניין דומיניצ'י באמנויות. מכתביו מעידים כי הוא הדריך את הנזירות תחת השגחתו בפיזה ובונציה כיצד יש לעטר כתבי יד ויתכן אף כי הוא עסק בציור בעצמו. הוא היה פטרון של אמנות והיה אחראי להזמנתם של ציורי הקיר במנזר שהוא ייסד בונציה. כן ציינו החוקרים את ההשפעה שהייתה להשקפות הדתיות של דומיניצ'י על הצייר המחונן, הנזיר הדומיניקני פרה אנג'ליקו.

    דומיניצ'י היה המנהיג המעשי והרוחני של הקהילה הדומיניקנית בסנטה מריה נובלה בראשית המאה הט"ו. הוא כיהן כראש המנזר  (prior) והיה המטיף החשוב ביותר שפעל בו. ב- 1406, זמן קצר לפני עזיבתו את פירנצה, ייסד  את המרכז החדש של זרם הרפורמה הדומיניקני בפירנצה במנזר ובכנסיית הבדיה (Badia)  שבפייזולה (Fiesole).  במספר יצירות אמנות שנמצאות בכנסייה של סנטה מריה נובלה ניתן לראות השתקפות של רעיונות דתיים שדומיניצ'י ביקש לקדם. דוגמא מעניינת קשורה לפולמוס על פולחנה של בירגיטה משבדיה, (Bridget of Sweden) מיסטיקנית ומייסדת מסדר הביריגיטיניות, שהתרחש בפירנצה בראשית המאה הט"ו. בכנסייה של סנטה מריה נובלה, ישנן מספר יצירות הקשורות לקדושה. הדוגמא הבולטת ביותר היא פרסקו מתחילת המאה הט"ו המיוחס לפייטרו די מינאטו (Pietro di Miniato) המציג בחלקו התחתון, את סצינת הלידה מהסוג של "הערצת התינוק" (Adoration of the Child  ) המבוסס על חזיונותיה של בירגיטה. הקדושה עצמה נוכחת בחזיון, במישור האחורי, בדמותה של נזירה קשישה, הילה מוזהבת לראשה, לבושה שחורים ועוטה כיסוי ראש לבן. הופעה זו של בירגיטה בסצינת הערצת התינוק מהווה הופעה מוקדמת מאוד של הנושא באמנות האיטלקית.

    ייצוגה של בירגיטה משבדיה במרכז הדומיניקני אינו מקרי שכן הציור בוצע בתקופה שבה ניסו ראשי המסדר הדומיניקני לבסס את פולחנה. בראשית המאה הט"ו, נוסד בפירנצה ה- Paradiso, מנזר בירגיטיני כפול (לנשים ולגברים), שהיה המנזר הראשון באיטליה. הקמת המנזר נתקלה בקשיים בשל התנגדותו של הבישוף שהסתייג ממנזרים כפולים, אך לבסוף בעזרתן של משפחות בעלות כוח, הוקם המנזר. תקופה זו אופיינה גם בניסיונות לבסס את הקנוניזציה של בירגיטה. למעשה קיימת רשת של דומיניקנים בראשותו של דומיניצ'י ושל תומכים חילוניים שעודדו את הפולחן ופעלו בשיתוף פעולה עם קבוצה דומה מפיזה, שהונהגה על ידי אם המנזר קלרה גמבקורטה (Chiara Gambacorta). בין החילוניים ניתן לציין את משפחת אלברטי Alberti)), הסוחר פרנצ'סקו דטיני (Francesco Datini), ועורך הדין לפו מצאי  (Lapo Mazzei). חיבוריו של דומיניצ'י הושפעו מחזיונותיה של בירגיטה וחזיון הלידה מילא תפקיד מרכזי ביצירתו הדתית: בשירים, דרשות ומכתבים. עדות למרכזיות נושא זה בדרשותיו מופיעה בתיאורו של מצאי: "כאן הטיף דומיניצ'י המבורך פעמים רבות ואמר דברים על הלידה הקדושה כמו בירגיטה משבדיה שהגוף והנפש של שומעיו התעוררו לתחייה וכל העולם פסע אחריו ." שירו הידוע ביותר של דומיניצ'י הוקדש להערצתו של ישו: " אלי, מריה המתוקה, בכמה כמיהה/ את מביטה בבנך, ישו שלי האלוהי/ כאשר הולדת אותו ללא כאב/ הדבר הראשון שעשית היה להעריצו, מלאת תודה..." וכך, בהנהגתו של דומיניצ'י, נערך מסע תעמולה לחיזוק מעמדה של הקדושה בפירנצה במספר ערוצים: בספרות מיסטית ובדרשות דתיות, וביצירות אמנות.

   השקפותיו של דומיניצ'י על האמנויות מופיעים בעיקר בכתב ההדרכה Regola del governo di cura familiare, מדריך למשק הבית ולחינוך ילדים שנכתב עבור בת האצולה הפלורנטינית, ברתולומיאה אלברטי (Bartolomea Alberti ) . במדריך זה יעץ לה המטיף כיצד עליה לנהל את ביתה, את ענייניה ולגדל את ילדיה לאחר שבעלה הוגלה מפירנצה והיא נותרה לבדה. בין היתר, בפרק על חינוך הילדים, נתן לה דומיניצ'י את העצה הבאה:
הדבר הראשון הוא שיהיו בביתך תמונות של ילדים קדושים או של בתולות צעירות, שבהן ילדך, אפילו כשעודו בחיתולים, יוכל לשמוח בדומה לו ולהיאחז בדומה לו, עם התנועות והסימנים המאפיינים את הילדות. וכפי שאני אומר לגבי הציורים, כך אני אומר לגבי הפסלים. הבתולה מריה היא דוגמא ראויה, עם התינוק בזרועותיה, והחוחית הקטנה באגרופו. דמות טובה אחרת היא ישו היונק, ישו הישן בחיק אמו או ישו הניצב בצייתנות לפני האם...

דומיניצ'י הציע את הייצוגים האמנותיים כאמצעי חינוך לילדים. על האם להחזיק תמונות ופסלים בביתה כדי לחנך את ילדיה, יעץ המטיף, והוסיף כי אם האם אינה רוצה להפוך את ביתה למקדש,  על המשרתת לקחת את ילדי הבית לכנסייה כאשר אינה מלאה או כשאין בה תפילות. דומיניצ'י אף סיפק רשימה של התמונות הרצויות: דמות הבתולה ובנה, ישו כילד משחק, יוחנן המטביל כתינוק, דמויות שהילד יכול להזדהות עמן. גם תמונות של "רצח הילדים החפים מפשע" יכולות להיות מועילות בכך שיעוררו יראת שמיים בילד. עבור חינוך הנערות, המליץ המטיף על הקדושות הנשיות כדי שיחנכו אותן למידות הטובות: "לאהבת הבתולין, לתשוקה לישו, לשנאת החטא, לרתיעה מהבלים, להימנעות מחברה רעה, ולדבקות בקדושים." ברם על האם להיזהר מתמונות מקושטות במסגרות של כסף וזהב, התרה דומיניצ'י, כדי לא להפוך את הילדים לעובדי אלילים. מכיוון שאם יראו הילדים את "הנרות הדולקים והכובעים המוסרים בפני דמויות מוזהבות ומשובצות באבנים יקרות, הם ילמדו להעריץ את העושר והפאר ולא את הדמויות המיוצגות ואת האמת שהן נושאות."   

   בעצותיו, הוכיח הדרשן היכרות עם האיקונוגרפיה המקובלת של תקופתו, והמליץ על טיפוסי ציורים קיימים. מעניין לציין את רגישותו הפסיכולוגית לגבי האופן שבו פועלת יצירת האמנות על המתבונן. לטענתו, צופים מגיבים נפשית ליצירות אמנות ולפיכך ילדים יזדהו וילמדו מתמונות של ילדים הדומים להם וינסו לחקותם. הוא הציע מגוון של דימויים: אלה המרגיעים ומנחמים את הילד כגון דימויי הבתולה לצד תמונות קשות של הרג תינוקות. גם האהבה וגם הפחד יעילים לדעתו כדי לחנך את הילדים. המטיף, אם כן, גילה גישה מקורית אך לצידה, בהתאם לתפיסה הימי בניימית המקובלת, הוסיף את האזהרה המסורתית נגד הסכנה שבאמנות ואת הגבול שבין שימוש חיובי באמנות כאמצעי חינוכי לבין עבודת אלילים. בהמשך דבריו, הסביר כי "הקהילה זקוקה לסוגים שונים של עובדים: חקלאים, נגרים, סתתים, ציירים, חייטים, אורגים…מי שמתאים להיות פועל בתעשיית הצמר לא יהיה ספר טוב, ואילו זה שנוטה לגילוף ולציור, לא יצליח בלימודים." דומיניצ'י הביע את הגישה הנפוצה בימי הביניים כי את האמנויות היפות יש למנות בין האמנויות המכניות להבדיל מהאמנויות הליברליות (Artes Liberales), שבעת התחומים של תכנית הלימודים האינטלקטואלית בימי הביניים, ואילו את האמנים הגדיר כאומנים וכלל אותם עם בעלי המלאכה השונים. בולטת במיוחד ההבחנה שערך בין המוכשר ללימודים רוחניים לזה המתאים לציור ולפיסול, כלומר לעבודת כפיים. בדבריו של דומיניצ'י עדיין אין זכר לתפיסה שמתחילה לבצבץ בפירנצה של ראשית הרנסאנס שראתה באמן אדם משכיל.