פירצנה - איטליה המקודשת

דת ורנסנס

בין ביקורת לתעמולה:
תפיסות האמנות בתנועת הרפורמה הדומיניקנית בפירנצה בתקופת הרנסאנס
פרופסור
נירית בן-אריה דבי – חלק ראשון.

רוב יצירות האמנות באיטליה במאה הט"ו הן יצירות נוצריות. אין זו הגדרה של נושא היצירות בלבד אלא הגדרת מהותן: יעודן המוסדי, האינטלקטואלי והרוחני. אמנות הרנסאנס התפתחה במסגרת של תיאוריה כנסייתית לגבי כוחם של דימויים דתיים. מה היה תפקידן הדתי של יצירות נוצריות?  חיבור זה יעסוק בתשובה חלקית על שאלה זו: מה היו השימושים השונים והמשמעויות המגוונות של דימויים דתיים בעיניהם של מנהיגי תנועת הרפורמה הדומיניקנית בפירנצה בתקופת הרנסאנס ? לכאורה, נראה כי זרמים סגפניים יתנגדו לעולם חושני של אמנות ויופי. בפועל, מתגלה תמונה שונה. מנהיגי הרפורמה היו מודעים לכוחה של האמנות לצד הסכנות הטמונות בה, ועשו באמנות שימוש דידקטי לצורכיהם. 

. מסדרים אלה קיבלו על עצמם את חובת העוני הקולקטיבי וחיו- לפחות בתיאוריה- מנדבות. החשובים שבהם היו הדומיניקנים, הפרנציסקנים, האוגוסטינים והכרמליטים. החל מראשית דרכם, השתמשו מסדרי הקבצנים באמנות ככלי שדרכו הפיצו את המסרים הדתיים שלהם. אולי הדוגמאות הבולטות ביותר בפירנצה הן מחזור ציורי הקיר של חיי פרנציסקוס שצייר ג'וטו (Giotto di Bondone) בכנסיית סנטה קרוצ'ה  (Santa Croce) שביקשו להביע את האידיאלים הפרנציסקנים של חזרה אל הטבע; או סדרת ציורי הקיר בבית ההתכנסות של הכמרים (chapter house) שבכנסיית סנטה מריה נובלה ( (Santa Maria Novellaשצוירו על ידי אנדריאה דה פירנצה (Andrea da Firenze) ששאפו להדגים את גדולתו של המסדר הדומיניקני. למסדרי הקבצנים הייתה השפעה ניכרת על התכנון העירוני והארכיטקטורה של העיר האיטלקית. בדור הראשון, אמנם, לפי האחים המייסדים פרנציסקוס  (Franciscus ) ודומיניקוס (Dominicus) , נאסר על הנזירים לבנות לעצמם מנזרים, בשל רעיון העוני ואורח החיים שהתבסס על קיבוץ נדבות. אבל עם גדילתם ומיסודם של המסדרים, השתנתה התמונה. הנזירים התיישבו בשטחים פתוחים בשולי העיר והקימו מנזרים וכנסיות. הכיכרות הגדולות שלפני כנסיות אלה נוצרו כדי לשמש את החגיגות הדתיות וההטפות העממיות שנערכו בהן. כך למשל, במאה הי"ג הורחבה הכיכר שלפני סנטה מריה נובלה לרגל מחזור ההטפות של פיטר מרטיר (Peter Martyr) , דרשן דומיניקני פופולרי,  כך שתכיל את קהל האלפים שהתקבץ מהעיר ומהכפרים הסמוכים כדי לשמוע אותו. מסדרי הקבצנים זכו לאהדה רבה ולתרומות נדיבות מהתושבים המקומיים שבהדרגה הפכו את המנזרים למרכזי אמנות. תמיכה מסורה זו של פטרונים התרחשה  על חשבון התרומות למבנים אחרים כמו הקתדרלה או ארמון השלטון. לפיכך, נוצרה תחרות בעיר האיטלקית בין המנזרים החדשים לבין המרכזים המסורתיים על יוקרה וחשיבות שתרמה לפריחתה של האמנות.

   עם זאת, עוררה התפתחות זו סתירה עקרונית בתוך המסדרים עצמם, בין השאיפות המקוריות לפשטות ולצניעות ברוחם של פרנציסקוס ודומיניקוס לבין הכספים הרבים שהושקעו במבנים מפוארים. הושמעה בקורת פנימית נגד הפאר והעושר וההתרחקות מהאידיאלים המקוריים. חלק ממנהיגי המסדרים טענו כי תרומות לעניים הן חשובות יותר מאשר מימונן של יצירות אמנות ובניית כנסיות. דאגה אחרת שהובעה הייתה כי המאמינים יפנו את התפילות שלהם לעבודות האמנות כשלעצמן ולא לקדושים שהן סימלו וכי אנשים יעריצו את יצירות האמנות וישכחו את המסר הרוחני שהן ייצגו. לפיכך, בשלהי ימי הביניים, הדגישו ראשי המסדרים את התועלת הטמונה באמנויות ככלי דידקטי וחינוכי והזהירו מפני הערצת התמונות ולא הרעיונות שהם הביעו. כך למשל, טען  תומס מאקוינס ( Thomas Aquinas) הדומיניקני, מגדולי התיאולוגים והפילוסופים של ימי הביניים, כי "הדת אינה מעודדת פולחן של דימויים כשלעצמם אלא כאמצעים המוליכים אותנו לאל."  ואילו חיבור דתי ידוע מהמאה הי"ג, ה-   Catholicon  של הפרנציסקני Johannes Balbus  , חיבור שהיה פופולרי באיטליה במאות הי"ד- ט"ו, סיפק את ההסבר הנפוץ כי לתמונה או לפסל ישנם שלושה תפקידים: להדריך את הבורים וחסרי ההשכלה, לשמר בזיכרוננו את מסתורין האמונה ואת דוגמאות הקדושים, ולעודד את הדבקות הדתית.

    עם התפתחותה של אמנות הרנסאנס במאה הט"ו, התחדדה שאלת יחסם של מסדרי הקבצנים לאמנות. בפירנצה נוצרו יצירות מופת בתחומי הפיסול, הציור והארכיטקטורה ופעילות אמנותית ערה התרחשה בבתי המלאכה ובסדנאות. רבים מתושבי העיר נטלו חלק בפריחה זו כאמנים יוצרים וכפטרונים נלהבים. חלק ניכר מהפריחה האמנותית התרחש בכנסיות ובמנזרים, במעוזם של הפרנציסקנים בקצה האחד של העיר- בכנסיית סנטה קרוצ'ה ובמרכז של אחיהם יריביהם הדומיניקנים בקצה השני- בכנסיית סנטה מריה נובלה.

    במסדרים התפתחו תנועות רפורמה, תנועות ה-  Osservanza, שקראו להתחדשות פנימית  ולרפורמה דתית בחברה העירונית. הן שאפו לחזור לעקרונות המקוריים של המסדרים כפי שהוגדרו במאה הי"ג, ותבעו אורח חיים סגפני ומסוגר מהאחים. התנועות ביקרו את התרופפות המשמעת בקרב הנזירים ואת הזרמים המקלים ה- Conventualism  , שבלטו בכנסייה לאחר משבר המגיפה השחורה. תולדות מסדרי הנזירות במאה הט"ו מאופיינים בהתנגשויות וויכוחים בין שתי המגמות הללו: "המחמירים" (Observants) ו"המקילים" (Conventuals) . באופן כללי נהנו תנועות הרפורמה מתמיכת האפיפיורות שהכירה בצורך להתחדשות דתית אם כי לעיתים נוצרו עימותים בין נציגים מחמירים של זרמי הרפורמה כמו ג'ובני דומיניצ'י (Giovanni Dominici 1356-1419), או ג'ירולמו סבונרולה  Girolamo Savonarola 1452-1498)) , בהם נעסוק בהמשך, לבין הממסד הכנסייתי. מעמדם השנוי במחלוקת של שני אישים אלה בקרב הכנסייה הממוסדת ניכר בכך שדומיניצ'י, למרות השפעתו הרבה והיותו חשמן בולט בתקופתו, הוכרז רק כ"מבורך"  (beatus) ולא כ"קדוש" (sanctus) של הכנסייה הקתולית וגם זאת רק בשלהי המאה הי"ט בעוד שעל "קדושתו" של סבונרולה מתקיים ויכוח נוקב בכנסייה הקתולית גם בתקופתנו.

   תנועות הרפורמה נשאו עמן מסר של חזרה בתשובה וביקשו לעצב חברה נוצרית טהורה ומושלמת. לפיכך, נקטו בעמדות קיצוניות כלפי כל קבוצה חברתית או רעיון שלא עלו בקנה אחד עם חזונן. כך למשל, הן בלטו בעמדות קיצוניות ביחס לקבוצות שוליים חברתיות כמו היהודים שהתבטאו בתעמולה ארסית כנגדם. מנהיגי תנועות הרפורמה התעמתו לעיתים עם השלטונות ועם הוגים הומניסטים. כך למשל, הביע דומיניצ'י בדרשותיו ביקורת פוליטית ותרבותית נוקבת כנגד רשויות  פירנצה שהובילה לעזיבתו את העיר ב- 1406. בסוף המאה עודד סבונרולה את גירושם של בני משפחת המדיצ'י מהעיר והנהיג בה תיאוקרטיה דתית קצרת ימים שהסתיימה בסילוקו מעמדת כוח ובהעלאתו על המוקד בכיכר המרכזית (Piazza della Signoria). 

חיבור זה יתמקד בתפיסות האמנות בקרב מנהיגי תנועת הרפורמה הדומיניקנית בפירנצה, שנטלה חלק פעיל בעשייה האמנותית בעיר. מספר ציירים בולטים היו נזירים דומיניקנים כמו פרה אנג'ליקו Fra Angelico)) המזוהה עם תחילת תנועת הרפורמה ופרה ברתולומיאו ((Fra Bartolomeo שהושפע מרעיונותיו הדתיים של סבונרולה. תנועת הרפורמה פעלה במרכזים דתיים שהיו גם מוקדים לאמנות הרנסאנס, בתחילה במנזר סנטה מריה נובלה ובהמשך במנזר סאן מרקו (San Marco). חוקרי תולדות האמנות מייחסים לתנועת הרפורמה הדומיניקנית השפעה על עיצובם של נושאים דתיים באמנות פירנצה, כמו למשל התפתחות דמותה של מריה מגדלנה. הטענה היא כי אידיאל החזרה בתשובה שלו הטיפו הדרשנים הדומיניקנים, ובמיוחד מנהיגם הארכיבישוף של פירנצה אנטונינוס פיירוצ'י Antoninus Pierozzi 1389-1459)), הובילו לעיצוב דמות המגדלנה כחוזרת בתשובה סגפנית ומתייסרת. הדוגמא הבולטת ביותר לטיפוס זה הוא פסל עץ של דונטלו. מצד שני, בלטו ראשי תנועת הרפורמה הדומיניקנית בביקורת שהשמיעו כלפי האמנות. כך למשל, גינו מנהיגי המסדר את השימוש הקלוקל שעשו האמנים בדוגמנים- אנשים מהרחוב כדי לייצג דמויות דתיות או בפרשנות מוטעה לנושאים דתיים. קצפם של הרפורמטורים הופנה בין היתר כלפי הופעתם של נושאים מיתולוגיים ותמונות עירום שהפכו לפופולריים בפירנצה החל מהמחצית השנייה של המאה הט"ו. הביקורת הופנתה לא רק כלפי תמונות הלוח גדולות הממדים של בוטיצ'לי Sandro Botticelli) ) כמו "האביב" או "לידתה של ונוס" אלא גם כלפי האמנות של רהיטי הבית. אנשי דת דומיניקנים גינו למשל את האופנה לעטר שידות נדוניה בסצינות מיתולוגיות ועירום שמטרתן "לבלבל את ראשן של נערות צעירות ולהובילן למעשים בלתי מוסריים." בסופו של דבר, רבים מהחפצים הללו הושלכו למדורות חפצי המותרות המפורסמות שנערכו על ידי סבונרולה בפירנצה ב- 1496

  אתמקד לפיכך במשחק הגומלין, שבין הקריאה לשימוש דידקטי באמנות למטרות חינוך ותעמולה דתית לצד הניסיון להגביל את הצגתם של נושאים מסוימים באמנות, כפי שהתבטאו בכתבים של שלושה ממנהיגי תנועת הרפורמה הדומיניקנית בפירנצה במהלך המאה הט"ו. לתפיסתי, העניין בכוחה של האמנות היה מרכזי בקרב מנהיגי זרם זה. הם היו מודעים לתועלת הטמונה באמנות ככלי להפצת רעיונות, ולחליפין לנזקים המוסריים שהיא עלולה לגרום. מנהיגי המסדר הדומיניקני עודדו את יצירת עבודות האמנות במרכזים שלהם והפנו תרומות למטרות אמנותיות. אחרי הכל, הם היו בעלי הבית במנזרים שלהם ואחראים לתנופה האמנותית הגדולה שהתרחשה בהם. ניתן לפיכך למצוא הערות ודיונים בכוחה ובהשפעתה של האמנות בכתבים של מנהיגי המסדר, אם כי במידה מצומצמת יחסית. שכן בכל זאת, בעיני התיאולוגים של המסדר, הייתה קיימת הפרדה בין הספרות הדתית שכוונה למשכילים לבין האמנות שיועדה גם לפשוטי העם. לפיכך לא נדונה האמנות באריכות בכתבים שכן האמנות והספרות נתפסו כשני ערוצים נבדלים להפצת בשורת האל וכוונו לקהלים שונים.

להמשך המאמר קראו על:

גובאני דומינצ'י

אנטונינוס פיירוצ'י

סבונרולה

הערת סיום

בחיבור זה ניסיתי להאיר במקצת את היחס המורכב כלפי האמנות כפי שעולה מכתביהם של שלושה ממנהיגי זרם הרפורמה הדומיניקני בפירנצה במאה הט"ו. מן הצד האחד, קראו הוגים אלה לשימוש דידקטי באמנות והבליטו את חשיבותה החינוכית בהפצת מסרים דתיים; מן הצד השני, הביעו הסתייגות מנושאים שנחשבו בעיניהם מסוכנים או בלתי ראויים. דומיניצ'י בלט בערך החינוכי שהעניק לאמנות אך לצד זאת השמיע אזהרות מסורתיות על סכנותיה וכלל אותה בין מלאכות הכפיים; בדבריו של אנטונינוס על האמנויות משמשים בערבוביה: ידע על התפיסות האסתטיות של תקופתו והכרה במקצועיות של האמנים לצד הסתייגות ממנהגים פסולים בציור נושאים חילוניים ובמיוחד ביקורת כלפי השגיאות שהשתרשו באמנות הדתית; ואילו אצל סבונרולה, המקורי מכולם,  קיים דיון פילוסופי על הקשר בין טבע, אמנות ויופי לצד ביקורת פוליטית-חברתית המתגלמת באמנות. כך או כך, חושפים הכתבים של תיאולוגים אלה, נקודת מבט ייחודית על האמנות בעידן בו היא תופסת את מרכז הבימה.